אירית ישראלי

_DSC6080.jpg

עוד בהיותי נערה צעירה, בחרתי ללכת אחרי צו ליבי וללמוד אדריכלות, בחירה שהתפתחה וברבות השנים הפכה לעיסוק ממשי, אינטנסיבי ופורה. עיסוק שכלל סיפוק, אתגר, הרבה תשוקה לתכנון ועיצוב שהצליחה והפכה חלומות משורטטים למבנים ממשיים.  

ובעוד הדרך עודנה נמשכת, פניתי פניה עדינה, בעיקול קל, לא זר אבל גם לא ממש מוכר...

כזה ששומר על הכישורים שמלווים אותי שנים רבות, על זווית הראיה העיצובית שסיגלתי לי, על האסתטיקה ועל אופן החשיבה שברור לי ובו בזמן יוצק תוכן חדש, דרך עבודה מרתקת,

סוג אחר של קרבה לחומר, ליצירה ולאנשים.

העיקול הפך לשביל חדש ששרטטתי לעצמי, ובו אני משוטטת אל תוך אהבה חדשה, אל הבית הנוכחי שלי, כצורפת.

אני נהנית מהאתגר באופני הביצוע השונים בהתאם לכל פריט ומהחופש להמציא דרכים בעצמי, מרותקת ממופע השינוי בחומר כשהוא נפגש באש, נפעמת ברגע כשהתכשיט מוגמר לפניי והכי אוהבת לראות ולחוות התרגשות אצל מי שעונדת תכשיט ממני.  

השינוי בחומר, סמלי בעיני לשינוי האישי בעבורי.

כ'חומר ביד היוצר', לפעמים צריך לצעוד אל השינוי למען עצמנו, בעצמנו.

כל אחד לעצמו וכל אחת לעצמה בתפיסה הקיימת שלנו לשינויים – אם בעצמנו, בסביבתינו ואם פשוט בדברים שעושים לנו טוב.

זו יכולה להיות תפנית משנה חיים וזו יכולה להיות מתנה קטנה, שמחזירה ומעלה חיוכים.

לבסוף נשאר פריט קטנטן אחד- ש'רק' נענד אבל חבוי בו עולם ומלואו.