טבעת כזו סימלה אצלי התחלה של משהו חזק.
רק הכרנו.
גרנו בקיבוץ צפוני עם שם קצרצר.
שם, ליד הנחל ניצבה לה חנות גלריה קטנה
נכנסנו לבקר ויצאתי עם טבעת.
אני בחרתי.
הוא אהב ו-קנה.
אהבתי אותה מאוד, אני הכי שמחה לשלב כשזה פותר אותי מלבחור ולהחליט ולכן- השילוב שבין שתי מתכות הרגיש לי בול.
העלים שמזכירים לי שלכת צבעונית נעימה כזו, עם האסימטריות העדינה יצרו רובד נוסף של עניין ופשטות וכל אלו התגבשו יחד לטבעת נוחה במיוחד, ממש כמו בגד שמולבש על האצבע בלי להרגיש.
המקום היה קסום בעיני והסימליות שבמתנה ריגשה.
ענדתי אותה בלי סוף ועוד במשך שנים רבות וטובות אחרי החתונה, שהיתה דיי מזמן.
איפשהו במהלך החיים, היא נעלמה.
אני לא זוכרת יום מסויים, גם לא סיטואציה.
ממש באותו האופן שבו נכנסה לי ללב בטבעיות, ככה בדיוק - כאילו התפוגגה, נעלמה ממציאות חיי.
הייתי בטוחה שאמצא אותה. משהו בי הרגיש שהיא עוד תגיע.
מהלב היא לא נעלמה ובתחושה שלי על האצבע- היא עדיין 'מורגשת - לא מורגשת' למרות שעברו הרבה שנים מאז שענדתי אותה בפעם האחרונה.
לפני כארבע שנים למדתי גם להלחים.
הכמיהה הראשונה שלי היתה לנסות לשחזר אותה מהמקום שבו היא נגעה בי ככה- הלב, הזכרון, המגע המרחף על האצבע, הנחל השקט, ההתרגשות מהמתנה וכל השנים הטובות שבעקבותיה.
אז- הכנתי. ענדתי. צילמתי
ושלחתי לו- "תראה מה מצאתי!"
